מתמודדת עם קרוהן כבר כעשרים שנה, הקרוהן התפרץ אצלה במהלך התיכון. היא הגיעה לרזון קיצוני, וכל מה שיכלה לאכול הוא משקה שנקרא מודולן. בתהליך הטיפולי הגענו למסקנה שהיא נמצאת בסביבה מאד תוקפנית וביקורתית (הוריה ובן זוגה), והדרך שבה היא מתמודדת היא צמצום הנוכחות שלה, הצרכים שלה והרגשות שלה. היא בחרה בקריירה של משחק ומבצעת עבודות שהיא לא אוהבת רק כדי להרוויח כסף. ביומיום היא מרגישה חולה ולא מצליחה לתפקד. גם מערכת היחסים שלה עם בעלה וילדיה מציבים אותה תמיד במקום החלש והיא מנסה "להיעלם" מהמרחב ככל האפשר. עם התקדמות הטיפול הגענו להבנה שהדיכוי החיצוני שלה מתבטא פנימה לגוף ומאותת בעזרת מחלת הקרוהן. עם הזמן שוחחנו על תחושת הדיכוי, נתנו לו מקום, חמלה ואהבה, ואפשרות לדבר על התשוקות שלה, על איזה סוג אמא ובת זוג היא היתה רוצה להיות. שוחחנו על איך היא תמיד מוצאת את עצמה מרצה במערכת הזוגית שלה מפחד להתמודד עם ביקורת שאולי תגיע. עם הזמן היא למדה כיצד להשתמש בגבולות בחייה, להגיד לא ולשקף את הרצונות והצרכים שלה כפי שהם. ככל שהתקדמנו בטיפול, הגוף התאושש לאט לאט. היא פיתחה מערכת יחסים עם עצמה – ממקום מצמצם למקום מתרחב. א׳ התחילה לאכול מוצקים בצורת מרקים ומרוסקים, מה שהיה בלתי אפשרי במשך שנים. שנה לאחר מכן, בסיום הטיפול, היא הצליחה לחזור לאכול את האוכל האהוב עליה ביותר – פיצה.
