מיה שם שיתפה באומץ על התקף אפילפסיה שעברה לאחר חזרתה מהשבי. היא מתארת ״כל מה שאגרתי בפנים, פתאום יצא החוצה״. עוד היא מספרת, על תנאי שבי קשים ומתארת ״עברתי שואה״. מיה מספרת על המשפחה שהחזיקה אותה בשבי ועל היחסים המורכבים מולה. היא מספרת על ניתוח שעברה בבית החולים ללא הרדמה, ועל 54 ימים שבהם היא לא ישנה כלל מחשש שהמחבל ששומר עליה יפגע בה מינית. לא פלא שמיה ״החזיקה מעמד״ בזמן השבי כאשר הגוף נכנס למצב של הישרדות. הגוף היה עסוק בלשרוד, ורק כאשר הגיעה ל״חוף מבטחים״ הגוף הרגיש בנוח לשחרר. התקף האפילפסיה אותת על רמת המתח הנפשי והמצוקה שהגוף והנפש נמצאים בהם.
אפילפסיה בין גוף לנפש
לפי איל (אגודה ישראלית לאפילפסיה), אפילפסיה נחשבת להפרעה נוירולוגית, שבה האדם חווה פרכוסים בשל פעילות עודפת וחריגה של תאי עצב במוח. קיים קשר מאוד חזק בין התמודדות נפשית לבין אבחנה של אפילפסיה, בעיקר אבחנה של דיכאון. לא ברור האם הכיוון הוא כזה שעקב האפילפסיה וההתקפים, נוצרים שינויים במוח המובילים להפרעה נפשית, או ההפך. אבל בכל זאת הקשר שבין הפרעות נוירולוגית באופן כללי להתמודדות נפשית הוא גבוה יחסית.
מחלת האפילפסיה מתפרצת על רקע של חרדה או מתח נפשי מאוד גבוה. כל זאת לצד מחשבות טורדניות שפוגעות בתפקוד הכללי. העומס של פעילות מוחית מובילים להתקף אפילפסיה. מיה שם, והחשיפה האמיצה שלה על התקף האפילפסיה, מלמדת אותנו על הקשר ההדוק בין הנפש והגוף. חוכמת הגוף מאותת לנו כשהתנאים הם קשים מדי עבורו.
כשמחלה הופכה לאור ותקווה
קשר מעניין נוסף לאפילפסיה, הוא של אליה כהן, שורד שבי החמאס. אליה מספר שאבחון מחלת האפילפסיה הציל אותו, והוביל לשחרור מוקדם יותר משאר הגברים שהוחזקו בשבי. גברים נוספים ששוחררו באותה עסקה אובחנו במחלות כרוניות שונות: קוליטיס, צליאק, אסטמה, פיברומיאלגיה, ורטיגו, מחלת כליות והפרעות נוירולוגיות. כולם שוחחרו כמעט שנה מוקדם יותר מגברים אחרים בני גילם ובמצבם. זה מעניין להסתכל על זה בצורה כזו. דווקא במקום הכי חשוך, מקום שבו המוות גדול יותר מתחושת החיים, מחלות כרוניות וקשיים גופניים היו נקודת אור עבור אותם חטופים ששוחררו מוקדם. זה בעצם מה שקיצר את הסבל שלהם.
הגוף מדבר כשהנפש שותקת
ביומיום אנחנו מסתכלים על מחלות כמשהו שצריך להיפטר, לסלק, לדכא בעזרת תרופות ולהשתיק. אבל מחלה היא איתות של הגוף שזקוק למנוחה, לריפוי, לשינוי התנאים הסביבתיים והפנימיים. סימפטומים גופניים מופיעים כדי לספר לנו משהו על עצמו ועל כמה אנחנו מסוגלים להחזיק כרגע. אומרים שמי שחולים במחלה כרונית, אלו בעצם אנשים שהם רגישים מאוד, אבל לא מבטאים את זה בדרך הנכונה. אז הגוף מבטא את זה בשבילם. ודווקא אותם חטופים שכבר הגיעו עם הרגישות הזו מלפני, היו אלו שקיבלו קדימות בשחרור הביתה. זה שיעור מאוד מעניין על כמה אנחנו מסוגלים להחזיק בפנים והאם זה משתלם לנו באמת.
מתוך הקליניקה: כשהלב נשבר, והמוח מגיב – טיפול נפשי לאפילפסיה
בקליניקה שלי אני פוגשת לא מעט אנשים שמתמודדים עם מחלות כרוניות או מחלות אוטואימוניות.
ס׳ הגיעה אליי עקב אבחון מחלת האפילפסיה והתקפים שמלווים אותה בתדירות גבוהה. לאחר שתרופות לא הצליחו לעזור במצבה, המליצו לס׳ לעבור ניתוח מורכב לשיפור הסימפטומים. היא רצתה לנסות פתרון אחר – טיפול נפשי. כאשר חקרנו והעמקנו על התפרצות המחלה והאבחון, גילינו שהמחלה התפרצה מיד לאחר שברון לב רצני שס׳ חוותה. ס׳ סיימה מערכת יחסים זוגית מתמשכת לאחר תקופה ממושכת שהייתה בעולם הדייטים והיה לה קושי למצוא את האחד שמתאים לה. שברון הלב שחוותה הביא אותה למחשבות טורדניות, קושי לישון בלילות ולתפקד במקום העבודה, והתקף חרדה מתמשך. מאז ס׳ חזרה לעולם הדייטים והיא חווה התקפי אפילפסיה.
יחד נגענו בשורש הקושי במציאת זוגיות ועשינו עיבוד למערכת היחסים שנגמרה ושברון הלב שהיא חוותה. יחד הצלחנו להוריד את רגשות האשמה, הבושה, החששות והחרדות סביב הקושי להיכנס לזוגיות טובה ומתאימה. לאחר סיום הטיפול, ס׳ הרגישה שיפור ניכר בתדירות ההתקפים ובמשכם. התרופות החלו להשפיע לטובה, וס׳ הצליחה להימנע מתהליך הניתוח שכל כך חששה ממנו.
טיפול נפשי הוא הכרחי ובלתי נפרד מתהליך הריפוי וההחלמה בהפרעות נוירולוגיות, ובייחוד באפילפסיה. הטיפול בדרך כלל יתמקד בלהפחית תסמיני חרדה ומצוקה נפשית, ויעזור בהתמודדות עם המחשבות הטורדניות. כל זה בכדי להפחית את העומס על הפעילות המוחית.
