בגיל 28 אובחנתי עם מחלה אוטואימונית קשה, קוליטיס כיבית. זה קרה בשיא הקריירה שלי, בתחילתה של אהבה, הרבה לפני שהפכתי לאמא ולפני שהספקתי להבין מה המשמעות האמיתית של מחלה שלא הולכת. עברתי מרופא לרופא, חיפשתי את מי שיחזיר לי את החיים שהכרתי, ולא מצאתי את התשובה בחוץ.
באותה תקופה הייתי באמצע לימודי תואר שני שדרש ממני לעצור, להיכנס פנימה ולהקשיב לעצמי. עברתי בשער הגוף-נפש ומצאתי שם תשובות לשאלות שרדפו אותי: למה זה קרה לי? האם אהיה מוגבלת לתמיד? האם אוכל ללדת ילדים? הבנתי שהפתרון האמיתי שלי נמצא בתוכי, בנפש, בגוף, ובחיבור שביניהם. העבודה הנפשית היא שסייעה לי להפחית את הסימפטומים ובסופו של דבר להחלים.
עם הזמן נישאתי וההריון הראשון הגיע, רצוי ומיוחל. המחלה הייתה באיזון והכל נראה טוב מבחוץ, אבל ההריון הביא איתו משהו שלא ציפיתי לו. קולות. המון קולות. של מערכת רפואית שיודעת מה נכון לך, של סביבה עמוסת עצות, של פחד שלבש צורות שונות. ניסיתי להקשיב לאינטואיציה שלי, לגוף שלי, לעוברית שלי, אבל להקשיב לקול הפנימי שלך כשכל מה שסביבך צועק הוא אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי בחיי.
הלידה לא הייתה מה שתכננתי. חוויתי התערבויות רפואיות שלא ביקשתי ואלימות מיילדותית שהותירה בי צלקת עמוקה. יצאתי ממנה עם תינוקת מדהימה ועם הבנה חדה וכואבת: כמה קל לאבד את עצמך ברגעים הגדולים ביותר של חייך, וכמה קשה לעמוד איתנה מול סמכויות ולומר לא, אני רוצה בדרך שלי.
בתי הייתה תינוקת רגישה מאוד. כל הזמן הייתי צריכה להתכוונן אליה, ללכת בקצב שלה, ללמוד אותה מחדש בכל שלב. חוויתי ביטול עצמי לצד רגעים קסומים של קשר, בדידות לצד גיבוש איטי של זהות חדשה לגמרי שלי כאמא. לפני שילדתי הייתי בטוחה שאהיה האמא הקרייריסטית שתחזור לעבוד מהר, שתקדש עצמאות ונפרדות. לא ידעתי עדיין מה עומד לבוא ומה הוא ילמד אותי.
בבוקר של שבת ה-7 באוקטובר בעלי הוקפץ למילואים. פחדתי להישאר לבד עם תינוקת בת חמישה חודשים בעולם שפתאום הרגיש מאיים ולא ברור, ונדדתי בין בתים כדי שלא אצטרך להתמודד עם זה. אבל באיזשהו שלב הבנתי שאני צריכה לחזור, לא רק לבית הפיזי אלא גם פנימה, אל עצמי. אל העוגן שלי, אל האינטואיציה שלי, אל האמת שלי. ומשם, לראשונה, התחלתי לקבל החלטות אמיצות שהיו לגמרי שלי.
הבחירות ההיקשרותיות שלי לא תוכננו מראש. הן נבנו תוך כדי. לינה משותפת, הנקה ארוכה, הדרגתיות, נוכחות. עשיתי דברים שלא תאמו את הנורמה של הסביבה שלי וקיבלתי מעט מאוד הבנה עליהם. אבל ידעתי בבטן שזה הכיוון הנכון עבורנו. ומשבר מלחמה אחר משבר, מסבב מילואים אחד לאחר, כולל לידת בתי השנייה לקול אזעקות, הבנתי כמה עמוקה השליחות שיש לי. לגדל ילדים בעולם המטורף הזה, לעשות את זה מתוך קשר וחוסן ואהבה.
יותר ויותר אני חושבת על נשים שהפכו לאמהות בשש השנים האחרונות. בתוך קורונה, מלחמה, חוסר ודאות מתמשך. מה הן למדו על עצמן בתוך כל זה? מה הן צריכות כדי להחזיק? אני רוצה להיות המישהי שהיית רוצה שיהיה לך לצד: מי שרואה אותך, מאמינה בקול הפנימי שלך, ומחזיקה אותך גם כשהבחירות שלך הולכות נגד הזרם.
כחלק מהתמחותי במסלול שיקום הבריאות, הבנתי שיש בסיס מחקרי מוצק לטיפול בסימפטומים גופניים דרך הנפש. הרגשתי שצריך ללכת רחוק יותר ולראות את האדם שלם: נפשית, גופנית, מנטלית ורוחנית. הגישה שלי משלבת תיאוריות פסיכודינמיות עם חיבור עמוק לגוף, כלים מעולם המיינדפולנס וההתמקדות (Focusing), ומודעות לקשר שבין עולם פנימי לתחושות גופניות.
כבר זיגמונד פרויד, ראשון העוסקים בנפש האדם, היה רופא. משחר הפסיכולוגיה המודרנית השתמשו בטיפול בשיחות כדי לרפא מה שהרפואה המערבית לא הצליחה לגעת בו. הגוף זוכר. הנפש יודעת. ויחד אפשר לשנות.
מאז המסע שלי, אני מלווה עשרות מתמודדים עם מחלות כרוניות ואוטואימוניות בליווי פרטני וקבוצתי, ועוסקת בשאלות של זהות עצמית, הקשר בין נסיבות נפשיות להתפרצות מחלה, ואיך לחיות חיים מלאים לצד מגבלה. ולצד זה, אני מלווה אמהות בגיבוש זהותן החדשה, בבניית קשר היקשרותי עם ילדיהן, ובאיתור הקול הפנימי שלהן בתוך כל הרעש.
אני מאמינה שמחלה כרונית, לידה ואימהות כולן לימדו אותי לסמוך על הגוף שלי, להקשיב לקולות שבפנים, ולדעת שהתשובות הנכונות ביותר עבורך כבר נמצאות בתוכי.