אימהות בזמן משבר: איך הקורונה והמלחמה עיצבו דור של אימהות בישראל?

המאמר הזה עוסק בנשים שהפכו לאימהות בישראל בין השנים 2020 ל־2026, ולקחו חלק בפרויקט ״אימהות בזמן משבר״. תקופה שכללה את מגפת הקורונה, את מלחמת חרבות ברזל, גיוסי המילואים, מתקפות הטילים ואי־ודאות מתמשכת. המאמר מבוסס על עשרות ראיונות עומק שערכתי עם נשים. נשים שהסכימו לספר איך התקופה הזאת השפיעה על האימהות, על הזוגיות, על תחושת הביטחון ועל החיים שלהן.

בשנים האחרונות נולדו בישראל אלפי תינוקות. הם נולדו בתקופה של מגפת הקורונה, אחר כך בזמן מלחמה, גיוסי מילואים, אזעקות וחוסר ודאות מתמשך. כשאנחנו מדברות על השנים האלה, אנחנו בדרך כלל מדברות על המדינה, על הביטחון או על הילדים. הרבה פחות אנחנו מדברות על הנשים שהפכו לאימהות בתוך כל זה.

אני חושבת שקשה להבין את האימהות של השנים האחרונות, בלי להבין את המציאות שבה היא התחילה. התקופה שבה אנחנו נכנסות לאימהות מלווה אותנו הרבה אחרי שהאירועים מסתיימים. היא משפיעה על תחושת הביטחון שלנו, על הזוגיות, על ההורות ועל הדרך שבה אנחנו תופסות את עצמנו. ובכל זאת, נדמה שרבות מאיתנו מעולם לא עצרו לשאול ״מה בעצם עבר עליי?״

פרויקט ״אימהות בזמן משבר״: מאיפה הוא נולד

כשהבת הבכורה שלי הייתה בת ארבעה חודשים התחיל ה־7 באוקטובר. בעלי גויס למילואים, איבדתי חברה קרובה שנרצחה במסיבת הנובה, ובמשך חודשים ארוכים הרגשתי שאני רק מנסה לשרוד.

כשחזרתי לעבוד בקליניקה התחילו להגיע נשים שסיפרו על האימהות שלהן. כל אחת הגיעה עם סיפור אחר, אבל שוב ושוב שמעתי את אותן תחושות. אחרי הלידה השנייה שלי כבר היה לי ברור שזה אינו רק הסיפור שלי. מתוך ההבנה הזאת נולד פרויקט "אימהות בזמן משבר". יותר מ־200 נשים ביקשו להשתתף, וכל שיחה חיזקה את התחושה שיש כאן חוויה משותפת של דור שלם של אימהות, שעדיין כמעט לא קיבלה מילים.

איך תקופת הקורונה והמלחמה עיצבה את האימהות שלנו בזמני משבר?

אחד המשפטים שחזרו שוב ושוב היה: "לא הכרתי אימהות אחרת."

המשפט הזה נשאר איתי, כי הוא מסביר הרבה ממה ששמעתי.

נשים שילדו בתקופת הקורונה לא הכירו חופשת לידה בלי בידוד, פחד מהדבקה וריחוק מהמשפחה. נשים שילדו אחרי 7 באוקטובר לא הכירו אימהות שלא התחילה באזעקות, בגיוס למילואים ובתחושת איום מתמשכת. גם מי שלא איבדה אדם קרוב או פונתה מביתה, עדיין הפכה לאמא בתקופה שבה העולם הרגיש פחות בטוח.

כשזו נקודת הפתיחה, קל לחשוב שככה פשוט נראית אימהות. קשה להבחין איפה מסתיימים האתגרים הטבעיים של התקופה הזאת, ואיפה מתחילה ההשפעה של מציאות חריגה. אולי בגלל זה נשים רבות פירשו את התגובות שלהן כחוסר מסוגלות, במקום להבין שחלק גדול מהן היו תגובות אנושיות למציאות לא אנושית.

למה כל כך הרבה אימהות במשבר הרגישו שהן חייבות להחזיק הכול?

כמעט בכל שיחה עלתה תחושת ההחזקה. נשים תיארו איך הן מחזיקות את הילדים, את בני הזוג, את הבית ואת העבודה, תוך ניסיון לשמור על תחושת ביטחון עבור כולם. הן המשיכו לתפקד גם כשמבפנים הרגישו מותשות, מפוחדות או ריקות.

בתוך כל ההחזקה הזאת כמעט שלא נשאר מקום לעצור ולשאול מה קורה להן. רבות מהנשים שפגשתי בכלל לא הסתכלו על עצמן כמי שעברו משבר. הן היו עסוקות מדי בלשמור על המשפחה שלהן.

רק כשהתחילו לספר את הסיפור ברצף, רבות עצרו ואמרו: "וואו… עברתי המון."

למה כמעט לא דיברנו על מה שעבר על אימהות?

אחת התחושות שעלו שוב ושוב הייתה תחושת השקיפות.

אימהות נפגשו בגינות, בטיפת חלב ובבתי קפה. הן דיברו על הנקה, על שינה, על מסגרות ועל התפתחות, אבל הרבה פחות על הפחד, על הדריכות ועל המאמץ לגדל ילדים בתוך מציאות שגם המבוגרים לא ידעו איך להתמודד איתה.

אולי בגלל זה כל כך הרבה נשים הרגישו לבד. לא משום שהן היו היחידות שחוו את התחושות האלה, אלא משום שכמעט לא הייתה שפה לדבר עליהן.

מה למדתי מהנשים שפגשתי?

אחת האימהות סיפרה לי שבמהלך ההריון, אחרי 7 באוקטובר, היא התחילה לזהות בכל מקום שאליו נכנסה איפה אפשר להסתתר אם יקרה משהו. היא בחרה להמשיך להניק גם מתוך מחשבה שאם יום אחד יהיה מחסור, לפחות תהיה לה דרך להאכיל את התינוקת שלה. באחד הרגעים היא אמרה משפט שלא עזב אותי: "שירי ביבס היא לא דמות מסרט. היא אמא במדינת ישראל."

אמא אחרת סיפרה שהבת שלה נולדה זמן קצר לפני המלחמה. היא אמרה שהרדמות, שתמיד דמיינה כרגע של קרבה ושקט, הפכו למשימה שצריך לסיים. עד היום היא מרגישה כאב כשהיא חושבת על התקופה הזאת. היא מרגישה שלילדות שלה הייתה רק הזדמנות אחת להיות תינוקות, והמציאות גזלה ממנה חלק מהרגעים שרצתה כל כך לחוות איתן.

שני הסיפורים האלה שונים מאוד, אבל הם מובילים לאותה מסקנה: האימהות לא התרחשה לצד המשבר. היא נולדה בתוכו.

איך אפשר להתחיל לעבד את מה שעברנו?

אני מקווה שהמאמר הזה יאפשר לך לעצור לרגע ולהסתכל על השנים האחרונות בעיניים אחרות.

אולי חלק מהדפוסים שפיתחת, מהבחירות שעשית ומהדרכים שבהן ניסית להגן על הילדים שלך היו תגובות אנושיות למציאות חריגה. זה לא אומר שכל הבחירות היו נכונות, אבל זה כן אומר שמגיע לך להבין את ההקשר שבו הן נולדו.

אנחנו לא יכולות לשנות את התקופה שבה הפכנו לאימהות. אבל אנחנו כן יכולות לבחור איך להמשיך מכאן. לעצור, להבין מה עבר עלינו, להיפרד ממה שכבר לא משרת אותנו, ולבחור מחדש את הדרך שמתאימה לנו ולמשפחה שלנו.

טיפול רגשי יכול להיות מקום להתחיל בו. לא כדי לקבל תשובות מוכנות, אלא כדי לתת מקום גם למה שעבר עלייך.