גבר בגילאי ה-50, המתגורר בצפון הארץ. הוא מתמודד עם האובדן של אביו, שקרה כאשר היה בשירותו הצבאי. הוא לעולם לא עיבד את האובדן הקשה הזה, אלא חזר מיד אל המסגרת הצבאית הנוקשה כחייל קרבי. הוא מתמודד כל החיים עם אכילה רגשית, ומתייחס לאוכל כמשהו מנחם. שנים רבות לא אובחן כבעל הפרעת אכילה, בעיקר בשל הסטיגמה שאכילה רגשית משויכת בעיקר לנשים. הוא רוצה להיתפס כיותר גברי ולא כחרדתי או היסטרי. אולם, בשלב מסוים חלה הצפה רגשית גדולה, ממנה כבר לא יכל להתעלם. הרגיש ״שהכל ממש דחוס בתוך הגוף שלו״ (במילותיו), עם משקל מאד גבוה שממש מאיים להחניק אותו. כאשר פנה לטיפול, עלה מיד האובדן הקשה של האב, אליו היה קשור מאד. ד׳ נותר יתום בגיל צעיר ובעצם לא נפרד ממנו עד היום. הסימפטומים הגופניים נעו מקיצוניות אחת לשנייה, בדיוק בהתאם למצב הרגשי הלא יציב שלו – בין איפוק רגשי לסערה חסרת מעצורים. עד היום עושה ד' עבודה משמעותית ומתפנה לאחר שנים רבות, לטיפול באכילה הרגשית. ד' מעיד כי הכאבים השתפרו ברמה שהוא כבר יכול לתפקד, ויכול להנות בחיק משפחתו. ד׳ עדיין חווה את הכאבים, אבל מתאר את מצבו כנסבל וככזה שאפשר לחיות איתו. ד׳ מרגיש מחובר לכאב ולסבל אותו חווה שנים רבות.
